עיני חולים רבים עקבו מקרוב אחר מלחמה קשה וללא פשרות כנגד ביטוח לאומי על ההכרה במחלת הפיברומיאלגיה שנערכה תקופה ארוכה ולבסוף בזכיה בלתי מתפשרת כמעט ללא תקדים של עו”ד אלי מלול והכרה מלאה בזכויות התובעת חולת “דאבת השרירים” (הפיברומיאלגיה)
עניינה של תובעת אשר מגיל צעיר מאוד החלה להרגיש כאבים בכל חלקי גופה כאשר כל פעם איבר אחר כאב, איבוד תאבון, ירידה במשקל, עייפות מתמדת ורצון לישון מלווה בחוסר תפקוד כללי.
לימים, עבדה הצעירה במקומות שונים כאשר את כולם נאלצה לעזוב מפאת הכאבים שתקפו אותה ללא הרף.
היא שנישאה לבחיר ליבה הביאה לעולם שני ילדים והקשיים התרבו כמוהם גם
הכאבים וההתפתלויות, יש והיתה נשכבת לפתע על הרצפה מתפתלת ולסרוגין
ניסתה לנהל משק בית ולטפל בילדיה.
משפחתה הקרובה, אחיותיה והוריה גוייסו כולם לעזרה רבת השנים תוך שהיא
עוזבת את ביתה ועוברת להתגורר בסמוך להורים שהיו תמיד ב”כוננות ספיגה”.
כשהיתה האם הצעירה מבקרת את הרופא, היה זה מביט בה ומציין כאילו ומחלתה בראש והפנה אותה לטיפול נפשי שהתברר כחסר תועלת. הרופאים שלא הכירו ב”דאבת השרירים” במשך השנים וגם היום עדיין אינם יודעים איך להתמודד עם מחלת ה”פיברומיאלגיה” וכל רופא היה ממליץ על טיפול שונה, נותן אבחנה אחרת או שולח אותה למומחה זה או אחר.
לבסוף, לאחר מאבק ממושך של משרדנו מול המוסד לביטוח לאומי, התבשרה התובעת שביטוח לאומי הכיר בנכותה ופסק לה 65% לצמיתות עם תגמול חודשי נאה ותשלום רטרואקטיבי נכבד.
לרוע המזל, מאחר ותסמונות מסוימות אינן נתמכות על ידי ממצאים של בדיקות רופאים ומעבדה ותלויות בעיקר על דיווחי החולה, על תלונותיו והרגשותיו, הן נתפסת כלא אמיתיות או לא חשובות.
בעבר, סבלה גם תסמונת הפיברומיאלגיה מתפיסה שלילית זו.